פרסום ראשון: יו"ר עמותת האדריכלים, דוד קנפו, מקדם את הפרויקט כדי "לעצב את התרבות הישראלית". כדי לחסוך בתקציב, לא יוקם בניין חדש אלא יושמש מבנה נטוש

מקור: מיכאל יעקובסון באתר Xnet

מוזיאון לאומי לאדריכלות: זהו המיזם השאפתני שמקודם בשבועות האחרונים, ושנחשף כאן לראשונה. הוא אמור לקום במבנה נטוש, הרחק מתל אביב, כדי לחסוך בתקציב ההקמה ולאפשר את הביצוע.

מאחורי היוזמה עומד יו"ר עמותת האדריכלים, דוד קנפו. לדבריו, "עמותת האדריכלים צריכה להוביל את הקמת המוזיאון הלאומי לאדריכלות. איגוד מקצועי, ובטח עמותת האדריכלים שאני מוביל מזה ארבעה חודשים, צריך לקחת על עצמו לא רק את הדאגה למעמד האדריכל ולשכר הטרחה שלו – נושאים חשובים לכשעצמם – אלא גם את המשימה של עיצוב התרבות הישראלית".

"אין בידי מיליונים"

כדי להפוך את הפרויקט לבר-הגשמה, ולא להשאירו כזיכרון על נייר, מחפש קנפו בניין נטוש, בנוי היטב ובעל איכות אדריכלית שיושמש כדי לאכלס את המוזיאון, תוך שיפוץ שלא ידרוש תקציבי עתק. "אם אצטרך לבנות מוזיאו מהיסוד, אצטרך לגייס עשרות מיליונים שאין בידי", מסביר יו"ר העמותה. "אני משתדל בקדנציה הקצרה שלי להוביל דברים שיבשילו לביצוע ולא יישארו באוויר, ולכן אני הולך בצניעות יותר גדולה. אני לא הולך להשקיע כך שהבניין יגיע לרמה של ה-MOMA (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מ"י), אלא אשאיר את הריח, את הגיל ואת המצב ההיסטורי שלו. חלקים מסוימים בבניין אני לא חייב להביא אל המאה ה-21; הם יכולים להישאר איפה שהם, והתכנים הפנימיים יכולים להיות בקונטרסט עם בניין שעדיין משמר ריח היסטורי".

מדוע צריך מוזיאון אדריכלות לאומי? קנפו מסביר: "בישראל, שהיא מדינה רב-תרבותית, ובימים אלו גם לצערנו מפולגת מאוד, נכון יהיה לראות באדריכלות שדה חשוב שבו ניתן לכנס את השבט. 92% מהאוכלוסייה מצטופפת ביישובים עירוניים, והאדריכלות יכולה להיות מקום שבו נותנים ביטוי להלכי הרוח לכל המאוויים של ישראל".

ומה בתוכן? הקונספט רק בחיתוליו, אבל "אנחנו נפנה לבעלי אוספים ולארכיונים כדי להתחיל להכין את התוכן – כל נושא שקשור לאדריכלות כמו בנייה בירושלים ובתל אביב, עיירות פיתוח, קיבוצים, מושבים, מעברות. לדיון ולתצוגה יבואו מגוון רחב של נושאים".

קנפו רואה בהקמת המוזיאון מהלך משלים, לפרויקט אחר שהוא מקדם בנוגע למורשת האדריכלים הישראלים. "לאורך יותר ממאה שנים פעלו פה אדריכלים שכל אחד מהם הניח לבנה בבניין הארץ, אך רובם נעלמו עם מותם", הוא אומר. "ראוי שעמותת האדריכלים תיתן מקום למורשת של האדריכלים. אני בדיבור עם הטכניון ועם אנשים פרטיים, וגם נייצר סדרת ספרים על אדריכלים קנוניים ישראלים".

הכיוון: קיבוצים

בשבועות האחרונים החל קנפו לנסות ולאתר מבנה נטוש שיענה על הצרכים, והכיוון ממוקד: אדריכלות בקיבוצים. "הם זירה מרתקת בתולדות האדריכלות הישראלית", הוא מסביר. "בקיבוצים נעשו ניסיונות יוצאים מן הכלל בפרשנות למודרניזם, לנוף ולחברה הישראלית, ולי יש געגוע לערבות ההדדית, למיקום של האדם והחברה במרכז של העשייה הפוליטית בישראל".

שלל מבני תרבות וחדרי אוכל נטושים, הפזורים בקיבוצים ברחבי הארץ, הם קרקע פורייה למוזיאון החדש. "כ'אדריכל ירוק' אני רואה בשימוש מחודש בבניין ישן פעולה נהדרת", אומר קנפו. "זה חוסך עלויות, מחבר כוחות קיימים, מסייע בפיזור מוזיאונים בארץ וגם אין בעיות חניה. הפיתוי להקים מוזיאון בתל אביב קיים, אך לא הכל צריך להתרכז בתל אביב".

החלופות הבולטות בשלב זה הן:

1. חדר האוכל של קיבוץ גבעת השלושה, שתכנן האדריכל אריה שרון, הניצב נטוש במרכז פתח תקווה.

2. חדר האוכל (הנטוש ברובו) בקיבוץ עמיר שבעמק החולה, שאותו תכנן האדריכל מנחם באר.

3. חדר האוכל בקיבוץ תל יוסף, בתכנון לאופולד קרקואר.

4. "בית טרומפלדור", אף הוא בקיבוץ תל יוסף, בתכנונו של האדריכל שמואל ביקלס – שעשוי להיות החלופה האפשרית ביותר.

ממוסקבה עד מונטריאול

מוזיאונים לאדריכלות זוכים לשגשוג גובר בעשורים האחרונים, במקביל להתחזקותה של תיירות האדריכלות והמודעות לתחום בקרב הציבור הרחב. מאחר שרוב האנושות גרה, לומדת ועובדת במרחבים מתוכננים, שמצטופפים והולכים במהירות ועימם גם מתחדדים הקונפליקטים החברתיים, הכלכליים והסביבתיים, מתחזקת הרלבנטיות של חשיפת סוגיות אדריכליות בוערות בפני הציבור – תוך הגברת המודעות לסביבה.

אפשר למצוא מוזיאונים ומרכזי תרבות המוקדשים לאדריכלות בערים כמו מוסקבה, פריז, מונטריאול, רוטרדאם, בזל, טאלין והלסינקי. המוזיאון הטרי ביותר שמוקדש לתחום הזה, Museum for Architectural Drawing, הוא מוסד ברלינאי פרטי שממוקד בתוכניות בניין בלבד. הוא שוכן בבניין מרשים, שתכנן משרד האדריכלים המוסקבאי SPEECH . ככלל, מוזיאוני אדריכלות כוללים – מלבד פעולות מוזיאליות טיפוסיות כמו תערוכות והפקת קטלוגים – גם ארכיון, ספרייה, אולמות להרצאות ולסדנאות, וקורסים ואירועים משלימים בין כותלי המבנה ומחוצה לו.

הקמת מוזיאון ישראלי בתוך מבנה היסטורי מוסיפה לו ערך. מבנים איכותיים שננטשים ומחודשים הם לא רק קפסולת זמן, אלא מייצגים אדריכלות מעולה שעומדת במבחן הזמן ומסוגלת לתת השראה לאדריכלים ולמעצבים עכשוויים, להעשיר את שוחרי התחום ולתפקד כמרכז תרבות מקומי.

דוגמאות עולמיות מהשורה הראשונה למבנים כאלה, שמושכים אליהם קהל רב: "ביתן ברצלונה" שתכנן לודוויג מיס ון דר רוהה, "וילה סבואה" (Villa Savoye) ו"וילה לה רוש" (Villa La Roche) שתכנן לה קורבוזיה בפריז, ווילה מולר (Villa Müller) בפראג שתכנן אדולף לוס. בישראל פועל "בית חיים ויצמן" ברחובות, המשמר את האדריכלות של אריך מנדלסון.

גם בישראל מורגשת התעוררות משמעותית בעניין באדריכלות, והיא הצמיחה כבר כמה גלריות לאדריכלות: "מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב לאדריכלות" בחיפה, ושלוש בתל אביב – "זהזהזה" בנמל, ב"מרכז באוהאוס" וב"עמותת האדריכלים". בנוסף אליהם פועל בתל אביב "מרכז העיר הלבנה", המקיים אירועים וסדנאות, וכן ארכיון אדריכלות ישראל במגדל שלום וארכיון האדריכלות במוזיאון תל אביב. סביר להניח שגופים אלה יקבלו הצעות להשתלב בפעילותו של מוזיאון האדריכלות הלאומי.

המהלכים הבאים הם גיוס כספים וכינון ועדת היגוי רחבה, שתכלול (מלבד נציגי עמותת האדריכלים) גופים כמו המועצה לשימור אתרים והתנועה הקיבוצית.